דור ה- I 

כבר היה לנו דור ה-X, והיה גם דור ה-Y, וכעת יש דור חדש - דור ה-I. זהו דור מיוחד באמת, שבבסיסו נמצא ה"אני". ונכון שכרגע הוא רואה בעיקר את עצמו, אבל את הייחודיות שלו ניתן, מסתבר, לנתב גם לכיוונים חיוביים יותר. iPod ,iTunes ,iPhone - אביהו סופר מבכה את דור ה-I, או בתרגום חופשי לשפת הקודש - דור ה"אני"

"מתוך שנפשו של האדם נמשך מהבורא, שהוא אחד ויחיד, והכול שלו - הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להימצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד... וחוק הזה אפשר לכנותו 'חוק הייחודיות' שבלב האדם" (מאמר "השלום בעולם", בעל הסולם).

שמונים שנה חלפו מאז טבע בעל הסולם את המילים הנחרצות באחד ממאמריו, אבל ספק אם אפילו הוא היה מסוגל לצפות את אשר יתרחש בפתחה של המאה העשרים ואחת.

כשה"אני" במרכז
בשנות השמונים טבעו ויליאם גיבסון ודאגלס קופלנד את המושג דור ה-X. סרטים כמו "המציאות נושכת", ספרים ומאמרים רבים, ניסו לפענח את מאפייני הדור החדש.

לצד העניין החברתי-דמוגרפי הזה, השקיעו תאגידי הענק מאמצים רבים בניסיון להבין כיצד נכון יהיה לשווק את סחורתם למיליוני הצעירים שהתבגרו אז במערב ובכיסם דולרים רבים.

מספר שנים לאחר מכן, ניסו לדבר על דור ה-Y, שמעולם לא תפס ממש תאוצה.

היום, רבותי, אנו שמחים להציג בפניכם את הדור החדש, דור ה-?, או בתרגום חופשי לשפת הקודש: דור ה"אני".

חברת Apple והמנכ"ל הצבעוני והמבריק שבראשה, סטיב ג'ובס, נודעו מאז ומתמיד ביכולתם הגאונית לזהות לפני כולם מגמות וצרכים אנושיים, לעצב אותם בדרך מבריקה, ולאחר בניית המעטפת השיווקית הנכונה, למקסם אותם לרווחים.

iPod, iTunes, iPhone ועוד מגוון מוצרים מתוצרת חברת Apple, הפכו כבר מזמן לדבר שבשגרה. גם השימוש הנפוץ בנגני MP3, או בטלפונים סלולאריים מתוחכמים, אינו המצאה של השנים האחרונות. הדבר המעניין בתופעה זו הוא, שחברת Apple בחרה למתג את כל מוצריה תחת המושג ?, כלומר, להציב במרכז התפיסה האסטרטגית שלה, לא את המכשיר עצמו, אלא את ה"אני".

אבל ה- iPod הוא רק סמל לתהליך מקיף שאנו חוזים כיום בהתעצמותו. תהליך שבו אחד ממאפייניו המרכזיים של האדם שחי על פני כדור הארץ במאה העשרים ואחת הוא העיסוק האובססיבי בעצמו.

סקר שנערך לאחרונה עבור המוסף "זמנים מודרניים" בקרב מדגם מייצג באוכלוסייה הבוגרת קובע, שאנו מרוכזים יותר בעצמנו, פחות מעורבים בקהילה, ונעדרי מחויבות לשינוי חברתי.

נתונים מחקריים אלה נתמכים היטב במציאות שטופחת על פנינו מדי בוקר. יציאה לטיול קצר במחוזות החיים תגלה לנו, כי האגו האנושי שנכנס כיום לישורת האחרונה, תפח לממדים מפלצתיים ועומד להכניע אותנו.

מהי הסיבה לכך? מהו המקור להרגשת הייחודיות שכה אופיינית לדורנו, וכיצד, אם בכלל, ניתן להשתמש בה כקרש קפיצה להתקדמות חיובית?

כל אחד הוא באמת יחיד ומיוחד
"אשר מדה זאת, הייחודיות, נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות" (מאמר "השלום בעולם", בעל הסולם).

במאמרו "השלום בעולם", מסביר בעל הסולם את השורש להרגשת הייחודיות המפעמת בליבו של כל אחד מאיתנו. בני האדם הם ענפיו של "יחידו של עולם", של הבורא, הוא מסביר. כפי שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד, כך גם אנחנו, באופן בלתי מודע, שואפים להיות יחידים ומיוחדים.

מקור נשמות בני האדם הוא מנשמה כללית אחת, שנבראה על ידי הבורא ונמצאה עמו בקשרי אהבה ודבקות. בשלב מסוים התחלקה נשמה כללית זו ל"נשמות פרטיות" - "ניצוצות", שהתלבשו בגופי בני האדם בעולם שלנו. משום כך נוצרה מציאות שבה לכל אדם יש ניצוץ נשמה שייחודי רק לו. מהותו של "ניצוץ" זה, שמכונה גם "חלק אלוה ממעל", היא לחזור לדבקות במקור, בבורא, אבל בינתיים דוחפת אותו מידת הייחודיות לממש את עצמו בדרכים שונות.

האחד חולם להיות רופא דגול, האחר - מאפיונר מתוחכם, השלישי משתוקק להיות ספורטאי ידוע ובעל הישגים. כל אדם זקוק לדבר-מה שיוכל להתגאות בו ולהצדיק את קיומו. שימושים אלה, מסביר בעל הסולם, הם טבעיים, זמניים, והמניע הישיר להם הוא האגו האנושי המפותח. הבעיה שהוא מצביע עליה היא, שאם נתמיד ונעסוק רק במימוש אגואיסטי כזה, נביא על עצמנו חורבן:

"והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, עם כל זה מתוך שהרגשת הייחודיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם" (מאמר "השלום בעולם", בעל הסולם).

לעשות את הבחירה הנכונה
לצד השימוש הזמני והטבעי במידת הייחודיות של כל אחד מאיתנו, מציע בעל הסולם פתרון אולטימטיבי; הוא טוען, שהבורא מביא את האדם אל צומת דרכים ומותיר בידו את הבחירה:

מחד, יכול האדם לנתב את מידת הייחודיות שבו לטובת נתינה ודאגה לזולת, ובכך להידמות לתכונתו של הבורא. צעד שמבטיח לאדם צמצום הפער בינו לבין הבורא.

מאידך, הוא יכול להשתמש בתכונת הייחודיות לטובת עצמו, דבר שמוביל בהכרח לדיכוי האחרים, ובסופו של דבר גם לדחף בלתי נשלט להרגיש גדול יותר מכולם.

כיום רובנו בוחרים בדרך השנייה, גם אם באופן בלתי מודע. עקב כך אנו נעשים אינדיבידואליסטיים יותר ויותר, וחשים מרחק מהסובבים אותנו. התופעה שהיינו עדים לה לאורך ההיסטוריה, מגיעה לשיאה בימינו.

בעל הסולם ממחיש את חומרת המצב בדימוי השאול מעולם הפיזיולוגיה. הביטו בגוף האדם, הוא אומר, הגוף מורכב ממיליארדי תאים, שכל אחד מהם פועל כמערכת אוטונומית עם מטרה ייחודית לעצמה. אולם על אף שהתאים מתנהלים בדומה ליחידות רווח עצמאיות, מאחדת את כולם מטרה משותפת, שאותה מציב כל תא מעל למטרה האישית שלו.

כאשר תא מסוים מתנתק מהמטרה הכללית של כל הגוף, ופועל רק לתועלת עצמו, אנו קוראים לתופעה הזו "סרטן". התא הנגוע מדביק קבוצת תאים נוספת, שלבסוף מביאה את הגוף לקריסה ולהשמדה עצמית... ובתוך כך גם השמדת קבוצת התאים שגרמה לתהליך.

הסיבה, התוצאה וההקשר ברורים, ובמידה מסוימת קל יותר להדחיקם, אלא שלא נותר לנו זמן רב, כי המחלה מתפשטת...

ייחודי זה בסדר גמור, את הכוונה צריך לשנות
"אמנם יש שני צדדים במטבע הייחודיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו'. שהרי הבורא כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מהבריות שברא.

לכן, גם הייחודיות שנמשכת אצלנו ממנו מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום לקבל לעצמו" (מאמר "השלום בעולם", בעל הסולם).

האדם אינו יכול ואף אינו צריך לשנות את הרגשת הייחודיות. עליו רק ללמוד כיצד להשתמש בה בדרך הנכונה, כלומר, לשנות את הכוונה מאחורי כל אחד ממעשיו, "לכוונה ליהנות לזולת". המעניין הוא, שאת המעשה עצמו האדם אינו משנה, אלא רק את הסיבה ואת הכוונה שמניעות אותו לבצע את המעשה.

כאשר האדם כבר מחליט לקחת את התהליך הרוחני לידיו, ומטפס במעלה הסולם הרוחני, רכישת תכונת ההשפעה של הבורא הופכת אותו לעצמאי. כשם שהבורא מיוחד בתכונת הנתינה, כך נעשה גם האדם.

תכונת הייחודיות היא הדבר הנפלא ביותר שיש בכל אחד מאיתנו. אנו באמת מיוחדים. וכאשר היא לובשת על עצמה רצון לאהוב ולהעניק לאחרים, היא הופכת אותנו דומים לבורא.

וכשהאדם נהיה כמו הבורא, הוא משלים את תפקיד נשמתו הפרטית בפאזל שמכונה הנשמה הכללית, והופך גם הוא אחד, יחיד ומיוחד.